<h1>השלמה — פסחים</h1>
<h2>דף ב:</h2>
כתב הרב אלפסי ז"ל [ב' ע"ב מדפיו], בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה. ומסתברא חייבת בבכורה היכא דמצי מסלק ליה. דהא ללישנא קמא אקשי ליה מהא דתניא בהמת ארנונא חייבת, ושני ליה התם דמצי מסליק ליה. והיינו דלא חש תלמודא לאקשויי ללישנא בתרא, משום דאקשי ללישנא קמא מהא מתניתא, וללישנא בתרא ליכא לתרוצי מידי. ויש מפרשים דבההיא מתניתא לא קתני אלא ארנונא, וללישנא קמא הוה קס"ד דבבהמה איירי, וללישנא בתרא מוקים לה בעיסה. ולאו מילתא היא דבברייתות [תוספתא בכורות פ"ב וחלה פ"א] תני בהדיא בהמת ארנונא. וכן כתב בספר הישר [סימן רנ"ג].
<h2>דף כה:</h2>
[פסחים י' ע"א] על בדק ולא אשכח, פלוגתא דר' מאיר ורבנן, דתנן היה ר' מאיר אומר כל דבר שבחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שתודע (לו) [לך] הטומאה, וחכמים אומרים בודקין עד (מקום) שמגיע לסלע. או (לבטלה) [לבתולה], והלכתא כרבנן, הילכך אפילו בטול אינו צריך. על בדק ואשכח, פלוגתא דרבי ורשב"ג, (דתנן) [דתניא] שדה שאבד בה קבר הנכנס לתוכה טמא, נמצא בה קבר הנכנס לתוכה טהור, שאני אומר קבר שאבד הוא קבר שנמצא, דברי רבי. רשב"ג אומר תבדק כל השדה כולה. פירוש, בבדיקה כולי עלמא לא פליגי דלא צריך, ואפילו לרשב"ג דמחמיר הני מילי בטומאה דאורייתא אבל בבדיקה דרבנן לא. לא נחלקו אלא בבטול, לרשב"ג צריך בטול, לרבי אין צריך בטול. והלכתא כרשב"ג, דקיימא לן [כתובות ע"ז ע"א] דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו. ועוד אפילו תימא דלא קיימא לן כהאי כללא, אפילו הכי בשל תורה הלך אחר המחמיר. ואע"ג דאמר רבא תינוק נכנס וככר בפיו אין צריך בדיקה, אלמא אמרינן הוא ככר שהכניס והוא ככר שהוציא ולא אמרינן דילמא אחרינא הוא. שאני התם שהפירורין מוכיחין כן מפני שדרכו של תינוק לפרר. והא דאמרינן השתא לקמן הניח עשר ומצא תשע, היינו סיפא. דמשמע דאי הוה סבירא להו מנה מונח ומנה מוטל, כיון שמצא הציבור האחד דיו ואין צריך בטול על השאר אלא סוגיין כרבי איכא לאוקומא כגון שהכיר האחד שמצא האחד שהוא מאותן שהניח. ולא היא, דלרבנן דאמרי בודק עד שמגיע לסלע ליכא למימר הכי. אלא כפירושא קמא מסתבר כגון שמכירו. ותדע דהכי הוא, שאם אינו מכירו כשהניח עשר ומצא תשע ובדק ומצא אחד מהן לאו היינו הניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת, ומה לי אם מצאו בזוית אחרת קודם בדיקה ומה לי אם מצאו לאחר בדיקה. אלא מסתבר בשמכירו.
<h2>דף כז.</h2>
מה שכתב הרב אלפסי ז"ל דאי ליכא כהן קטן עבדינן כרבי אליעזר, ולא אמרינן שיטבול לקריו ומותר. אולי עלה בדעת הרב ז"ל דצריך הערב השמש בחלת חוצה לארץ כתרומה דאורייתא, וכיון דלא חזיא ליה ביום טוב צריך למיעבד כרבי אליעזר. והא דתנן בפרק בתרא דחלה [מ"ח] וטבול יום אוכלה ר' יוסי אומר אינו צריך טבילה, דילמא אחלת כהן קרי ולא אחלת האור. ומיהו מסתבר דאחלת האור קאי. וכן כתב הרב ר' משה ז"ל [פ"ב מהל' בכורים הי"א] שטבול יום אוכלה. והיינו דתנן התם אסורה לזבים ולזבות. וטעם הרב ז"ל משום חשש זיבה הוא, שצריך שבעה נקיים. וזהו הנכון. ואני תמה חלת חוצה לארץ אמאי אינו מבטלה ברוב, דהא אמרינן במסכת בכורות [כ"ז ע"א] רבה מבטלה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו. ומה שכתבתי שחלת חוצה לארץ אסורה משום חשש זיבה צינורא דעם הארץ [חגיגה כ"ג ע"א] מסייע ליה שמטמא האדם משום חשש זיבה. אלא (ליכא) דאיכא לאקשויי מההאי דגרסינן בפרק שני [דמסכת] נדה [י"ג ע"ב], שוטה מטבילין אותו ומאכילין [אותו] תרומה לערב, ואי חיישינן לזיבה הא בעינן שבעה נקיים. ויש לומר דמשום תקנת שוטה אקילו ביה שלא לחוש לזיבה, כדי שיאכל בתרומה. והכי נמי משמע התם, דתניא אמר להם לדבריכם שוטה אין לו תקנה, אמרו לו לדברינו ישן טמא לא ישן טהור. תימה הוא על הרב אלפסי ז"ל שכתב ואסיקנא דבפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע קא מפלגי, דרבה דאמר הואיל כר' אליעזר, ורב חסדא דאמר לא אמרינן הואיל כר' יהושע. דר' אליעזר סבר האי חלה [היא] חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובל ימצא מאי טעמא (לא), דאמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עליה וכו'. משמע מדבריו דהא דאמרינן דרבה ורב חסדא בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע קא מפלגי בהואיל דאי בעי מתשיל עליה קאמר. ולא היא, דהא אמרינן עלה דהא מילתא, אמר ליה ר' זירא היכי אקבלה דתניא אמר לו ר' יהושע לדבריך הרי הוא עובר משום לא תעשה כל מלאכה, ושתיק ליה. ואי (איכא) [איתא] לימא ליה טעמא דידי משום הואיל. ואי בהואיל דאי בעי מתשיל עליה קאמר היכי פקע לאו דלא תעשה כל מלאכה משום הואיל. אלא לאו ש"מ דהא דקא אמר רמי בר חמא, הא דרב חסדא ורבה בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע קא מפלגי, לאו אהואיל דאי בעי מתשיל עליה קאי, דהוא הואיל לחומרא, אלא אהואיל דיום טוב קאי דהוא הואיל (אלא) לקולא כהואיל דרבה, דר' אליעזר סבר אע"ג דאיכא חדא מינייהו דלא חזיא ליה מותר לאפות הכל, דאי בעי בצע מכל חדא וחדא. אי נמי הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה. ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל. הילכך הרי הוא עובר משום לא תעשה כל מלאכה. אבל הואיל ואי בעי מתשיל עליה לא שייך ברבה ורב חסדא כלל, דדילמא אע"ג דסבירא ליה הואיל דאי בעי מתשיל עליה לחומרא אבל הואיל דרבה לקולא לא. ור' יהושע נמי אע"ג דלא סבירא ליה הואיל (ו)דאי בעי מתשיל עליה משום דמחוסר מעשה, אבל הואיל דאי מקלעי ליה אורחין, דלאו מחוסר מעשה, אית ליה. וכי האי גונא שמעינן ליה לרב חסדא בפרק תמיד נשחט [ס"ב ע"א]. והפירוש הנכון בעיני לפירוש הרב אלפס ז"ל כך הוא, ואם איתא לימא ליה טעמא דידי משום הואיל, כלומר כיון דעובר בבל יראה משום הואיל, הכי נמי לא עבר משום לא תעשה כל מלאכה משום דכל חדא וחדא בעידנא דקא אפי ליה כל חדא וחדא חזיא ליה. ור' יהושע לא סבירא ליה הואיל דאי בעי מתשיל
עליה, הכי נמי לית ליה הואיל דאי בעי בצע מכל חדא וחדא.
כתב הרב אלפסי ז"ל ומפרשי לה רבנן בטבילת גר בלבד, אבל שאר חייבי טבילות מברכינן ואחר כך טובלין, דהא קיימא לן [בכורות כ"ז ע"א] נדה קוצה לה חלה ומחייבא לברוכי להפריש חלה. ולא היה צריך לכל זה, שמפורש הוא בפרק מי שמתו [ברכות כ"ב ע"א] שכל הטמאין חוץ מבעל קרי מותרין בדברי תורה ותפלה. והאי דלא אוקמה הרב ז"ל בטבילת בעל קרי, משום דסבירא ליה לרב ז"ל כשם שמותר בעל קרי בדברי תורה כך מותר בברכות, ואף אם יהיה אסור בתפלה כמו שכתב הרב ז"ל בפרק מי שמתו משמיה דרבינו האיי גאון ז"ל. ורבינו אפרים ז"ל כתב, דוקא בדברי תורה אבל לתפלה וברכות אסור. עיקר הדבר כי הרב אלפסי ז"ל לא איירי אלא במי שחייב טבילה בזמן הזה, כגון נדה. אבל בעל קרי אינו צריך טבילה בזמן הזה אפילו לתפלה, דברחיצת תשעה קבין סגי, וברחיצת תשעה קבין אינו צריך ברכה.
